ענבר ליס ופיננסים בע"מ נ' גנס

פסק דין

פסק הדין ניתן בתביעה כספית על סך של 487,834 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע.

רקע עובדתי

התובעת היא חברה ציבורית מאוגדת כדין בישראל אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה עסקה בין יתר עיסוקיה בתחום הליסינג (שכר מכר). הנתבע הוא עו"ד ששכרה התובעת לייצגה בתביעה שהגישה נגד אריה חברה לביטוח (להלן "אריה") בת"א 97594/99 בבית משפט השלום בתל אביב.

במועד הגשת התביעה הנ"ל סיכמו התובעת והנתבע כי שכר הטרחה שישולם לנתבע יהיה בשיעור של 15% + מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותה של התובעת בתביעה נגד אריה.

ביום 28/11/02 ניתן פסק דין של כב' השופטת ס"נ ש. אלמגור (כתוארה דאז) בתביעה שהוגשה לבית המשפט השלום בת"א 97594/99 אשר מחייב את אריה לשלם לתובעת סך של 838,168 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/5/02 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך השווה ל- 20% מהסכום הפסוק בצירוף מס ערך מוסף. לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו ונקבע כי יש לעכב 25% מהסכום שנפסק עד למתן החלטה בערעור.

בהמשך לכך העבירה אריה לתובעת סך של 922,054 ₪ באמצעות 5 המחאות בסך של 184,411 ₪ עבור הסכומים הבאים: 838,168 ₪ בגין קרן החוב, 63,249 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית, 17,445 ₪ בגין הוצאות משפט, 212,734 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ומע"מ - וכל אלה בניכוי של 25% דהיינו בניכוי סכום כולל של 209,542 ₪. אין חולק כי אריה העבירה 5 המחאות שמהן 3 המחאות נרשמו לפקודת התובעת ו-2 המחאות לפקודת הנתבע. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבות העברת ההמחאות בדרך זו כפי שיפורט להלן. הנתבע הפקיד 2 המחאות בסך כולל של 368,822 ₪ לחשבונו, ומשך באמצעות המחאה מחשבונה של אשתו שיק על סך 75,393 ₪ לפקודת התובעת, כך שנותר בידי הנתבע סך של 293,429 ₪, וכנגד סכום זה הונפקה לאריה חשבונית על סך 283,400 ₪.

טענת התובעת בכתב התביעה

לטענת התובעת הנתבע שלשל לכיסיו את היתרה שלא מופיעה בחשבונית בסך של 10,029 ₪, כאשר היה עליו מלכתחילה להשאיר בידיו סך של 212,734 ₪ בלבד. כן נטען כי הנתבע ניכס לעצמו 63,249 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית ו- 17,445 ₪ בגין הוצאות בית משפט, ובכך ששלח חשבונית לאריה אף מנע מהתובעת לקזז את רכיב המע"מ בסך של 41,400 ₪. לטענת התובעת כתוצאה מכך נגרם לה הפסד כולל בסך של 122,094 ₪ שעומד על סך של 179,596 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

הערעור שהגישה אריה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום הנ"ל התקבל כמעט במלואו פרט לחיוב בסך של 173,420 ₪, כך שהתובעת חויבה להשיב לידי אריה סך של 1,132,000 ₪. אריה פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד התובעת, תיק הוצל"פ מס' 20-07673-07-8, ובהמשך לכך הגישה התובעת בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. טענת ה"פרעתי" התבססה על כך שממועד מתן פסק הדין בבית המשפט השלום ועד למועד מתן פסק הדין בערעור, התובעת גיבשה הסדר נושים ובית המשפט המחוזי בתיק הפש"ר אישר את הסדר הנושים ונתן לו תוקף של פסק דין בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, התש"ט – 1999. בסופו של דבר נדחתה טענת הפרעתי ובית המשפט המחוזי החליט כי יש להשיב את כל הסכום לאריה. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין בפש"ר לבית המשפט העליון בתיק ע"א 10201/08.

לטענת התובעת בכתב התביעה, נודע לה בשלב זה כי לא כל הסכום ששילמה אריה הועבר לתובעת וכי הנתבע קיבל סך של 368,822 ₪ ישירות. כמו כן נטען כי לו ידעה התובעת מהו הסכום ששולם בפועל ולו ידעה שחלק ממנו הגיע לנתבע, היא לא הייתה מגישה בקשה בטענת "פרעתי" והיתה חוסכת הוצאות משפטיות ששילמה בגין הליך זה בסך של 72,140 ₪, שעומד על סך של 83,628 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. התובעת שילמה לאריה סך של 1,132,000 ₪, ולטענת התובעת 163,540 ₪ מהם (נכון ליום 29/6/06) משקפים את רכיב שכר הטרחה שהנתבע לקח לעצמו והתובעת נאלצה להשיב לאריה, סכום שעומד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 201,378 ₪.

טענה נוספת בכתב התביעה מתייחסת להפקדת סך של 20,000 ₪ בבית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעניין זה נטען כי הנתבע דרש לקבל עבור הפיקדון סך של 20,000 ₪, אולם נרשם בפיקדון סך של 15,000 ₪ בלבד והנתבע ניכס לעצמו 5,000 ₪ מההפרש. כמו כן נטען כי בקשת רשות הערעור נדחתה ללא צו להוצאות וסכום הפיקדון הושב ישירות לנתבע אך הוא לא הודיע לתובעת על כך דבר.

לאור כל זאת הוגשה התביעה דנן בסך כולל של 487,834 ₪ המורכב מהסכומים שפורטו לעיל.

טענת הנתבע בכתב ההגנה

בכתב ההגנה הועלו טענות שלפיהן יש לדחות את התביעה על הסף בין היתר מחמת התיישנות, שיהוי, מניעות, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט. במסגרת טענת ההתיישנות נטען כי כבר מחודש ינואר 2003 היה על התובעת לדעת על כל הסכומים שקיבל הנתבע, ולמרות זאת התביעה הוגשה רק ביום 11/2/10, דהיינו בחלוף 7 שנים מהמועד הנ"ל, ועל כן התביעה התיישנה.

התובעת באמצעות המנכ"ל שלה, מר אהרון זלר (להלן "זלר") שכרה את שירותי הנתבע על מנת שייצג את התובעת ויגיש בשמה תביעה נגד אריה כאמור לעיל. הנתבע מאשר כי בהסדר שכר טרחת עוה"ד המקורי הוסכם שיקבל 15% + מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותה של התובעת, אך לאור ההצלחה האדירה בבית המשפט השלום וב"אווירת הניצחון" כפי שתוארה בכתב ההגנה, הוסכם עם התובעת כי הנתבע יהיה זכאי לקבל בגין שכר טרחה את הסכום שגבה בפועל, קרי סך של 293,000 ₪, שהוא גבוה ממה שסוכם בהסדר המקורי.

חשב התובעת ליווה את התיק מיומו הראשון ולא נעשה דבר ללא קבלת אישור שלו ושל מנכ"ל התובעת בזמן אמת. לפיכך, החשב והמנכ"ל היו מודעים היטב לסכום פסק הדין, לכל הסכומים ששולמו ולחלקו של הנתבע - שתי המחאות שהפקיד בסך כולל של 368,822 ₪ בניכוי של כ- 75,000 ₪ אשר הועברו לתובעת.

לצורך הסדרת נושא שכר טרחת הנתבע בערעור שהגישה אריה, נחתם ביום 7/1/03 הסדר שכ"ט עו"ד נוסף שבו נקבע כי למרות ההסדר הקודם, הנתבע לא יהיה זכאי לקבל שכ"ט עו"ד במסגרת הערעור, אולם יהיה זכאי לקבל את כל הסכומים שגבה מאריה. הסדר זה חתום על ידי זלר באופן אישי וכולל גם תוספת בכתב ידו של זלר שלפיה הנתבע יהיה זכאי לקבל שכ"ט בערעור רק אם נפסק שכר לטובתו, וזאת בנוסף לכל מה שגבה מאריה בניכוי מה שהעביר לתובעת.

הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל כמעט במלואו והתובעת ביקשה מהנתבע להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הנתבע אכן הגיש בר"ע לעליון בהתאם. הנתבע טוען כי הוא זכאי לשכ"ט עבור הגשת הבר"ע הנ"ל, ולכן יש לקזז מכל סכום שיחויב סך של 20,000 ₪ + מע"מ, שהם להערכתו שכר טרחת עו"ד הראוי עבור עבודתו.

מי שטיפל בבקשה בטענת "פרעתי" אינו הנתבע אלא ב"כ התובעת המייצג אותה בתביעה שהוגשה נגד הנתבע בתיק זה. בקשת ה"פרעתי" התבססה על הטענה כי התובעת פטורה מלהשיב כספים לאריה משום שהתגבש הסדר נושים במסגרת הליכי כינוס נכסים.